להעז ולהצליח - אני והסטודיו של דליה
מאת: אבנר רענן
המפגש בין דליה וביני התרחש באופן מקרי לחלוטין בחודש ינואר האחרון, יום חורפי שטוף שמש במרפסת של "בר בהר". ישבתי לשתות קפה של צהריים ופתאום שמעתי מאחורי קליקים של נעליים (אז אפילו לא ידעתי שאלה נעליים מיוחדות), ראיתי בחורה לבושה בבגדי טייטס כחולים משעינה זוג אופניים בצבע תואם על קיר בית הקפה, בקיצור מראה לא שגרתי.
התגברתי על הבושה ה"טבעית" שלי, ושאלתי אותה מאיפה היא מגיעה עם האופניים, וכשענתה לי "מבית שמש" הופתעתי, כי אני מכיר את העלייה הזו כבר שנים... אמרתי לה שאפילו הרכב שלי מתקשה לטפס על העלייה הזו, והיא עונה לי: "זו העבודה שלי".
וכשביקשתי הבהרה אמרה לי שהיא "לוקחת" אנשים כמוני ומביאה אותם לכושר גופני שיאפשר להם לעשות את העניין הזה.
בהיותי אז מעשן (לא כבד, אך עם רקע בעייתי של בעיות קצב לב) גיחכתי על העניין ביני לביני, ואז היא מציעה לי התערבות, שאם אני מגיע אליה לסטודיו, היא מביאה אותי למצב שבו תוך חצי שנה אני והיא עולים באופניים לבר בהר מבית שמש.
אני מודה, דליה הצליחה לאתגר אותי ולהביא אותי בפעם הראשונה בחיי למחשבה שאולי הגיע הזמן לעסוק בפעילות ספורטיבית.
התייצבתי לשיחה ראשונית עם דליה ואח"כ בדיקה רפואית אצל דר´ יוני ירום שהסתבר לי מאוחר יותר שגם הוא מן "המטיפים" לאופניים.
התחלתי אי שם בפברואר להתאמן אצל דליה. כבר מן ההתחלה נדלקתי לעניין. זה התחיל באימון אישי, אחת על אחד, שבו למרבה בושתי הרגשתי שאני לא מסוגל לבצע תרגילים שנראו לי "מה זה קלים" עבורי...
אתם יודעים, איש צבא לשעבר, עם רקע קרבי, עם עודפי בטחון עצמי שנמוגו תוך שעור אחד או שניים. ואני מוצא את עצמי, בפעם הראשונה בחיי, נכנס לחנות ספורט קונה נעליים, מכנסי סטרץ´ צמודים כאלה ומתחיל לבוא לסטודיו במכבים בתחילה, פעמיים בשבוע, אחר כך מגביר את הקצב, ומוצא את עצמי לעיתים מבקר בסטודיו כל יום ולעיתים אפילו פעמיים ביום.
ודליה, לא מפסיקה לדחוף בעניין "תזונה נכונה" ולמלא טבלאות, לשלוח לה כל בוקר במייל, מה עשיתי ומה אכלתי.
מכל הפעילויות אליהן דליה דחפה אותי, נתפסתי במיוחד לפילאטיס ולרכיבת האופניים. זה התחיל באיזה ערב בכביש הכניסה למודיעין, כהתיצבנו רק שניים חדשים לרכיבה בערב שבו היו עדיין שאריות של גשם דק, ואז הכרתי את שוקי ויואח. אח אח חבורה שכזו...
גם לעניין האופניים "נרתמתי" די מהר. אחרי מספר שבועות אומר לי שוקי בסיומה של אחת מרכיבות השטח של יום שישי, "שמע, אני אוסר עליך לבוא עם הדבר הזה שאתה קורא לו אופניים לרכיבות אתנו".
אין צורך להוסיף. התענינתי, קניתי, גם חולצה גם ציוד נלווה וכל מה שאתם כבר מכירים והתחלתי להינות מן הרכיבות האלה שעבורי פתחו בכל פעם מחדש את טווח היכולות שלי, והמאמץ אותו אני מוכן ורוצה להשקיע בכל פעם מחדש.
במהלך חופשת סוכות האחרונה ביליתי במשך שבועיים בספרד, טיול בפירנאים ובברצלונה. מצאתי את עצמי אורז את בגדי הספורט לקראת הטיול, ולא היה שם יום שבו לא עשינו אשתי ואני איזו שהיא פעילות ספורטיבית מכוונת.הלכנו ורצנו ושחינו ואפילו תכננו שהייה בבתי מלון בהם היה חדר כושר. סוג של תרבות טיול שלא הייתה לי מעולם...
אני עדיין לא חש כמי ש"רכש" סופית את הרגלי חיים הספורטיביים עד תום. עדיין אני נדרש למאמץ וסוג של הכרח בכל פעם לפני שאני יוצא מן הבית לפעילות ספורטיבית, אך התמורה בתחושה האישית, בהרגשת הסיפוק שנילווית כל פעם שאני מצוי אחרי הפעילות, ובתגובות הנהדרות שאני מקבל מן הסביבה שווים הכל.
יש לי המון אתגרים לעמוד בהם, ואני מרגיש בהחלט חב חובה גדולה לדליה, שבזכות ההתמדה שלה, הדאגה האישית, והקשר האישי אותו היא יוצרת אתי, מביאים אותי בכל פעם לשיאים הקטנים שלי, ולתחושת הסיפוק הגדול שאני חש בעקבות השינוי שחל בי בשנה האחרונה...
עברה חצי שנה ואני עדיין לא הגעתי לבר בהר, אך גם זה יגיע...
בחודש פברואר 2006 קם אבנר יום שבת אחד והחליט לטפס לבר בהר בנס הרים. הוא התקשר משם לדליה ושאל אותה אם היא יודעת איפה הוא...