יהודית לפינסקי כותבת לדליה בשנת 2003, לאחר זכייתה במירוץ פארק המים:

בספטמבר 2003, לאחר חופשה ארוכה באוסטרליה, הייתי על סף שינוי משמעותי בחיי האישיים, פרישה מצה"ל.
החלטתי לחזור לכושר ולרדת במשקל. נרשמתי לתוכנית הרזיה וכושר אישית אצל דליה קולדהם.
הפגישות שלי עם דליה בכל יום שלישי ב-6:30 בבוקר היו הדבר המשמעותי ביותר בתוכנית עבורי.
לאחר מספר חודשים בתוכנית, בה התחלתי להתחזק ולהתחטב, הציעה לי דליה לצאת לריצה. בחיים לא רצתי. הסברתי לדליה, שכבר מביה"ס היסודי, בתיכון ובצבא, ניסו להריץ אותי וסירבתי.
הסברתי לה שאני סובלת מסוג של אלרגיה שמתפתחת כשאני מתחילה לרוץ. שמה הרפואי Chlinergic Urpia, זאת אומרת שאני תמיד מתגרדת כשאני מתחילה לרוץ. דליה צחקה, הסתכלה עליי ואמרה, "אוקיי, ננסה בכל-זאת לרוץ". בפעם הראשונה התגרדתי, גם בשנייה, ובשלישית התמכרתי לריצה.
בגיל 43 רצתי בפעם הראשונה, ומאז לא חשוב מה יהיה סדר היום המטורף שלי, אני מתעמלת עם דליה, רצה לבד, רצה בגשם, רצה בחו"ל ונהנית מחוויית הריצה, ומהאפשרות שבכל מקום בו אני נמצאת, תמיד איתי נעלי ריצה ואני יכולה לצאת לרוץ. שגרת האימונים שלי היא שיעורי כושר עם דליה וכעת גם עם קוסטה.
לפני ארבעה חודשים דליה החליטה "להתלבש" על בעלי חיים, שרזה מאז 20 ק"ג בתוכנית האישית שלה. נסענו יחד לחופשת סקי, ובסוף יום סקי ארוך היינו מלאי אנרגיה, עושים בחדר מתיחות. חיים כבר יספר לכם את הסיפור שלו בעצמו...
הכיף החדש שלי הוא שכעת אני רצה עם בני רז בן ה-18 המתכונן לגיוס.
אז לכל מי שחושב שהוא לא מסוגל, לא יכול ואין לו זמן וכן הלאה, אם אני התחלתי לרוץ בגיל 43, כל אחד יכול, רק צריך לרצות.
על כך תודתי נתונה למורתי האהובה, הזכייה שלי מגיעה לך, דליה, ותודה.