top of page

חיים מאושרים למרחקים ארוכים

 

הסיפור של ד"ר יהודית לפינסקי

2003: יהודית לפינסקי רצה לראשונה בחייה 10 ק"מ וזוכה במקום השני

יהודית לפינסקי כותבת לדליה בשנת 2003, לאחר זכייתה במירוץ פארק המים:

בספטמבר 2003, לאחר חופשה ארוכה באוסטרליה, הייתי על סף שינוי משמעותי בחיי האישיים, פרישה מצה"ל.
החלטתי לחזור לכושר ולרדת במשקל. נרשמתי לתוכנית הרזיה וכושר אישית אצל דליה קולדהם.
הפגישות שלי עם דליה בכל יום שלישי ב-6:30 בבוקר היו הדבר המשמעותי ביותר בתוכנית עבורי.
לאחר מספר חודשים בתוכנית, בה התחלתי להתחזק ולהתחטב, הציעה לי דליה לצאת לריצה. בחיים לא רצתי. הסברתי לדליה, שכבר מביה"ס היסודי, בתיכון ובצבא, ניסו להריץ אותי וסירבתי.
הסברתי לה שאני סובלת מסוג של אלרגיה שמתפתחת כשאני מתחילה לרוץ. שמה הרפואי Chlinergic Urpia, זאת אומרת שאני תמיד מתגרדת כשאני מתחילה לרוץ. דליה צחקה, הסתכלה עליי ואמרה, "אוקיי, ננסה בכל-זאת לרוץ". בפעם הראשונה התגרדתי, גם בשנייה, ובשלישית התמכרתי לריצה.
בגיל 43 רצתי בפעם הראשונה, ומאז לא חשוב מה יהיה סדר היום המטורף שלי, אני מתעמלת עם דליה, רצה לבד, רצה בגשם, רצה בחו"ל ונהנית מחוויית הריצה, ומהאפשרות שבכל מקום בו אני נמצאת, תמיד איתי נעלי ריצה ואני יכולה לצאת לרוץ. שגרת האימונים שלי היא שיעורי כושר עם דליה וכעת גם עם קוסטה.
לפני ארבעה חודשים דליה החליטה "להתלבש" על בעלי חיים, שרזה מאז 20 ק"ג בתוכנית האישית שלה. נסענו יחד לחופשת סקי, ובסוף יום סקי ארוך היינו מלאי אנרגיה, עושים בחדר מתיחות. חיים כבר יספר לכם את הסיפור שלו בעצמו...
הכיף החדש שלי הוא שכעת אני רצה עם בני רז בן ה-18 המתכונן לגיוס.
אז לכל מי שחושב שהוא לא מסוגל, לא יכול ואין לו זמן וכן הלאה, אם אני התחלתי לרוץ בגיל 43, כל אחד יכול, רק צריך לרצות.
על כך תודתי נתונה למורתי האהובה, הזכייה שלי מגיעה לך, דליה, ותודה. 

 

היום לאחר עשור: יהודית שלנו זוכה שוב במקום השני במירוץ פארק המים!

יהודית כותבת לדליה היום בשנת 2013 ומסכמת 10 שנות ריצה מאושרות:

 

לדליה,
מה זה בשבילי ריצה? דרך חיים!
התחלתי לרוץ לפני קצת למעלה מעשור.
עד גיל 42+ לא רצתי. כפי שאמרתי לך, אני לא רצה כי מיד שאני רצה אני מתחילה להתגרד.
הנהנת בראש, אמרת יופי נתחיל ביחד.
התחלנו בעוקף של מכבים, אחרי כמה צעדים קבלתי מטלה לרוץ שלושה עמודי חשמל. אח״כ חמישה וכך הגעתי ל-10 ק״מ, ולאט-לאט יותר וגם מרתון לא מפחיד.
מאז, חלף עשור וחיי בלי ריצה - חיים לא שלמים.
אני רצה בשביל לחיות ולתפקד. הריצה מטעינה אותי כל פעם מחדש.
יש שרצים עם מוסיקה, אני רצה כדי להתחבר לעצמי, לטבע, להרגשת החופש, למיצוי החיים והטענת המצברים.
בשביל לרוץ אין צורך בהכנה, האביזרים זמינים: נעליים, גופיה ומכנס.
אפשר בכל מקום בעולם, בכל מזג אויר.
בריצה נפגעים כמו בכל ספורט או סתם בבית. אך, בזכות הספורט מחלימים.
חשוב שתמיד תהיה מטרה.
את האמנת שאחלים אחרי ששברתי את כף הרגל ואשתתף במירוץ הר לעמק. ואכן לאחר תשעה שבועות של חוסר דריכה, חזרתי לרוץ ואחרי 10 ימים רצתי מעל 30 ק״מ.
חזרתי לחיים!
אני רצה בשביל הכיף, אני רצה בשביל לחיות.
תודה דליה.

 

bottom of page