מכתבו של פרופ´ אוריאל פרוקצ´יה לדליה

היה לי הכבוד לאמן אישית ולגלות את סודות הכושר הגופני לאדם מיוחד אשר שפת גוף הייתה זרה לו ואילו חייו היו בעיקרם חיי רוח. הובלתי את אוריאל בכל שבוע מצעד ראשון ועד לריצה קלה של 10 ק"מ, ומלימוד רכיבה ועד לרכיבת שטח של 40 ק"מ. אוריאל היה צמא ללמוד את שפת הגוף והספורט והיה תלמיד שקדן וצייתן אשר לא פספס אימון כפי שכתבתי לו מידי שבוע בתוכנית הכושר השבועית שלו. סדר הפעילות הספורטיבית היומית שלו כלל וכולל ריצה, רכיבה או שחיה ואימון כוח וחיזוק. אוריאל בגיל 64 זכה להפוך את גופו לגוף של ספורטאי עילית. נדיר למאמן לזכות למתאמן שכמוהו. ההישגים הספורטיביים שאוריאל השיג תוך שישה חודשים של תוכנית אישית איתי הם מהמרשימים ביותר שהיו לי בכל חיי כמאמנת אישית, התוצאות של ירידה של 15% בשומן הגוף, שהם 24 ק"ג ממשקל גופו מדברות בעד עצמן.

פרופ´ אוריאל פרוקצ´יה, חבר סגל אמריטוס של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והדיקן לשעבר של הפקולטה. כיום, חבר סגל בכיר של המרכז הבינתחומי הרצליה. פרופ´ פרוקצ´יה, חלוץ הגישה הכלכלית למשפט בישראל, בעל תואר S.J.D. של ביה´ס למשפטים באוניברסיטת פנסליבניה, כיהן כמרצה אורח במיטב האוניברסיטאות בארה´ב ובאירופה (כגון קולומביה, דרום קליפורניה, ועוד). מכהן כמרצה אורח ב – Yeshiva University, New York

הוא חיבר עשרות ספרים ומאמרים מדעיים בארץ ובעולם. לאחרונה כתב את טיוטת חוק החברות החדש.

לסיכום התוכנית כתב לי אוריאל מכתב: "את בכל שורה".

אני שומע מידידים רבים שנכנסו במרץ למשטר של פעילות ספורטיבית מסודרת שהשינוי חולל תמורות משמעותיות בחייהם החברתיים; למשל, שהתאפשר להם לגלות את יתרונות הרכיבה בצוותא על אופניים, על שלל היתרונות הקשורים בכך כמו יצירת יחסי רעות בין חברי הקבוצה וההנאה הכרוכה בעבודת צוות. אין לי ספק כי כל אלה הם נכסים רבי ערך למתנסים בהם. אך החוויה האישית שלי, עקב כניסתי למשטר ספורטיבי מסודר לפני כששה חודשים, הייתה מסוג אחר לגמרי. עבורי היה זה מפגש אישי, כמעט אינטימי, ביני לבין גופי. חיי הבוגרים היו, בעיקרם, חיי עיון. העיסוק בתיאוריה הוא עיסוק עוצר נשימה, וכל מי שלא התנסה בו הפסיד מעדן מופלא בתפריט של החיים. אבל התיאוריה היא מאהבת קנאית, שלעתים קרובות אינה מותירה מקום לעיסוקים אחרים מלבדה. "הקורבן" השכיח ביותר של המכורים לתענוגות הרוח הוא כלי הקיבול שבתוכו כולנו נתונים, גוף האדם. "אשמות" בכך תורות פילוסופיות שגויות שהשקיפו על הרוח כ"עליונה" על פני הגוף, ולעתים עוד גרוע מכך, על הגוף כסוכן שיש בו כדי לטמא את טוהרה של הרוח. חובתו של כל אדם ראוי, לפי תורות אלה, היא להתעלות מעל לזהותו הגשמית ולזקק בכך את מעלתו הרוחנית. אשמות בכך גם תורות נוספות, הקרויות לעתים "דואליות" המפרשות את תופעות הנפש ואת העולם הגשמי כשני מישורים נפרדים שאין ביניהם נקודות השקה או חיתוך. מרבית הפילוסופים הדואליים לא מצאו הסבר למה שאנחנו מכנים היום "תופעות פסיכופיסיות" אלא במישור המטפיזי- האל בכבודו ובעצמו, כסיבת כל הסיבות, הוא המבאר כיצד, למשל, רצוננו להרים את היד (תופעה מנטאלית) מיתרגמת להרמת היד (תופעה פיסית), או כיצד תחושה של בושה גורמת להצטברות של דם בפנים, כלומר להסמקה.

רובנו מודעים לכך שתורות אלה אינן מבוססות כלל, אך בכל זאת האנושות מלאה בבני אדם המושפעים מהן בעקיפין, או לפחות חיים את חייהם כאילו שלא היה להם גוף. ההחלטה שלי לערוך הכרה מחודשת עם גופי כמוה כמתן גט כריתות לכל התורות האלה. הפגישה הראשונה שערכתי עם גופי, אחרי שנים רבות של הזנחה, באה לי באמצעות הכאב. במלים פשוטות, העיסוק בספורט הכאיב לי. ואז חשתי, בפרפראזה לאמרתו הידועה של דקארט, כי "אני כואב, משמע אני קיים". ואז, לאט-לאט, עם ההתייצבות על האוכף, והארכת מסלולי הריצה, והתמסדותם של תרגילי הכוח, והתמתנותם של הכאבים, והחלפתם בתחושות של שליטה ושל נינוחות, שבתי וגיליתי את הרוח דרך הגוף.

המשפט האחרון, אני יודע, נשמע קצת "גדול מן החיים" ואולי קצת מוגזם, ובכל זאת אני משער כי התחושה שתיארתי איננה ייחודית רק לי, וכי במקרה הבלתי סביר שיימצא מישהו או מישהי שיקראו את השורות האלה, הוא או היא יגלו שהתחושה משותפת לכולנו. כדי לברר אם ההשערה הזאת היא נכונה אני מציע שני תרגילים מחשבתיים.

תרגיל מספר 1: אני מניח כי המבנה האנטומי של העין שלנו איננו מושפע משמעותית מהפעילות הספורטיבית, ולכן כאשר אנחנו מתבוננים באובייקט נתון, התמונות המוטבעות ברשתית העין שלנו הן, פחות או יותר, אותן תמונות, בין אם אנחנו פעילים בפעילות ספורטיבית ובין אם לאו. ואולם כידוע, הפונקציה של ראיה אינה מתבצעת, או לפחות אינה נגמרת, ברשתית. היא "מפוענחת" במוח. הטענה שלי היא שהמוח מפענח מסרים שונים אם הגוף פעיל ספורטיבית. אם להעיד על עצמי, אני "רואה" היום דברים שלא ראיתי אותם בעבר, כלומר מתרחשת בי יום-יום איזו פעילות רוחנית שהתאפשרה על יד הפעלתו של הגוף. האם אטעה אם אומר שכולנו רואים אחרת הודות לפעילות הגופנית? מראהו של הפרח שזה עתה הנץ, של הלטאה המהירה שנסוגה אל תוך הקוצים כשאנחנו רצים בקרבתם, של הגשם המתערבב בנו תוך כדי ריצה, של האוויר השרבי שניתן לחתוך אותו בסכין, מי בכלל ראה את כל אלה לפנים? וכל זאת מבלי להזכיר כלל את תחושת ההיטהרות ברחצה אחרי הפעילות, את טעמה הכבד של השינה ואת קלילותו של הצעד.

תרגיל מספר 2: האם אנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון מה קורה לנו בריצה למרחקים ארוכים? (אני מניח שכל ספורט "ארוך" מציב אתגרים דומים, ולכן אתייחס לריצה למרחקים ארוכים כאל משל). הדבר הבולט ביותר שקורה לי הוא ההכרח, שנהפך להרגל ולטבע שני, לתכנן מהלכים מראש. איך לווסת את המהירות? איך לחסוך בכוחות מצד אחד, אך בלי לגרור רגליים מצד שני? איפה להאיץ ואיפה להאט, איך להגיב לתנאי השטח המשתנים, איפה בדיוק מסתתרת נוסחת הקסם המאפשרת לרץ להפיק את יתרונות האימון, כלומר להתאמץ, לפעמים עד קצה גבול היכולת, אבל גם ליהנות מן הריצה, מן המסלול, מן האוויר החופשי? אך זה עוד לא הכל. הספורט הארוך רצוף הצלחות. הוא גם רצוף כשלונות. הכשלונות הם חלק מן החיים ויש לדעת איך לקבל אותם. גם ההצלחות הן מוצר זמין, אם אנחנו יודעים איך לאסוף אותן מן הרחוב. היחס לאלה והיחס לאלה נעשה בריא יותר, נכון יותר, טבעי יותר…או שכל זה קורה רק לי?