פתיחה – סקפטיות במפגש עם חברי צפריר רוזנברג
הכל התחיל במפגש קפה של בוקר עם צפריר. חזרתי באמצע ינואר ממסע נשי בהודו, שהייתה מחוץ לתחום עבורי, אבל זה לסיפור אחר, וסיפרתי לו על חוויית שיעורי היוגה שעברתי שם. בין שאר הדברים שאמרתי, בפאטוס של יודעי דבר: "יוגה אמיתית, כזו שנוגעת בך באמת, אפשר לעשות רק בהודו! צריך את האוירה, את האמונה האמיתית, את האותנטיות. זה לא סתם סידרת תרגילים לשיפור עיצוב הגוף" אם כך את חושבת, אמר לי צפריר, בואי איתי ביום שלישי לשיעור יוגה אצל דליה קולדהם. ניסיתי להתעקש על דעותיי, אבל צפריר התעקש יותר. באתי. קטנת אמונה שכמותי. התחברתי מיד. נשבתי בקסם ונרשמתי לסדרת המפגשים האישיים. פירגנתי לעצמי מתנת יום הולדת מוקדמת.
איפה דליה פוגשת אותי
שמי ענת שנקר. פסיכולוגית ייעוצית ארגונית ומעל ל – 20 שנה מנהלת משאבי אנוש בחברות הייטק גלובליות. המפגש עם דליה קורה לאחר מספר חודשים של חופש מעבודה. הגעתי למיצוי ושחיקה, למקום לא טוב. תחושה של "נמלה", עושה עושה ועושה אבל מאבדת את הקול של עצמי, את הסנטר. מרוב "צריך" אבדתי את ה- "רוצה" וה- "אוהבת" לעשות. שחיקה, כבר אמרתי. נתתי לעצמי זמן לנוח, לעבד, להתנסות בדברים חדשים ותמיד היה ברקע עיסוק בספורט – שוב, ממקום של
צריך/ חשוב. פגשתי את דליה. שיעורי היוגה, הפילאטיס, אפילו הרכיבה (שגם היתה מחוץ לתחומי העניין שלי), הקול של דליה, הציוויים של היוגה שכל כך דיברו אלי ובעיקר הקבלה והחופש שדליה עודדה: "שחררו, זה יגיע. לא צריך לעשות כמו האחר, לכל אחד הדרך שלו, לכו עם שאתם יכולים, לפי האנטומיה שלכם כל בוקר הוא הזדמנות להתחלה חדשה, לא צריך להסתכל על האתמול, להתייסר במה שעשינו ובעיקר במה שלא, אנחנו כאן, עכשיו, וזה מה שחשוב. באדיקות פתחתי את הבקרים בשיעורים של דליה. מחויבות למאמן היא עבורי ציווי מאד חזק, במיוחד שהרגשתי כמה המאמן(ת) מחוייבת כלפיי. ההדדיות הזו מחקה את תחושת הריצוי שאני כל כך מצטיינת בה. זו היתה מחוייבות הדדית, עמוקה, כנה.
קורונה
גברת כתר נכנסה לחיינו בסערה. אבל דליה, המלכה האמיתית, רק צמחה מהמצב והצמיחה אותי. נדמה לי שאת כולנו. מיד עברה לשדר בזום. הטכנולוגיה? היתה גם היא אתגר זניח עבורה. שיעורים בארץ, שיתופים עם משפחה בחו"ל, יוגה אפשר בזום? – אפשר גם אפשר. כל בית הפך לסטודיו לעת מצוא וגם כאן, דליה, בנדיבות שלא הכרתי, חילקה גומיות, כדורים, חישוקים...מתקנת תנוחות, לא מוותרת לאף אחד, על אף אחד. מזמינה התחייבויות לפעילות, משתפת ביציאה בטווח 100 מטרים ומעודדת בדרך שהיא באמת – דליה. פתאום מרגישה שאני חלק מקהילה. מיום ההולדת של דליה, אנרגיות האהבה אליה היו אדירות, וחדרו אותי. היא מיד חיברה, לא נתנה ולו לרגע, להרגיש "חדשה". ואז התחילו הבישולים של שישי ואני, שהמטבח הוא ממש לא כוס התה שלי, התנסתי ונהנתי, ממש ממש, מתוך הלב, שהתמלה. התמלה באנרגיות הטובות והעוצמתיות של הקהילה שדליה טוותה במלאכת הלב.
מה למדתי בעשרה שיעורים אישיים (ועוד המון בסטודיו ובזום)?
גם כשאתה חושב שאתה יודע ו"סגור" על דעתך, כדאי לתת מקום גם לדעה אחרת. במיוחד ממישהו שמכיר אותך ובעדך
נדיבות היא מתנה אדירה שפותחת את הלב וכל כך מרגשת. וזה מדבק
ספורט הוא לא רק כי "צריך" אלא "צורך"
מסגרת תומכת ומחויבות למסגרת, נותנת שקט ואנרגיה חיובית גם בימים לא קלים
לא צריך לעשות הכל לבד – בביחד, בקהילה, יש עוצמה נפלאה והנאה גדולה
כיף כל כך להתנסות בדברים חדשים ולמתוח את הגבולות
יש עוצמה בהתמסרות
משברים הם באמת הזדמנות לעשות משהו חדש
איזו עוצמה אדירה ואיזו השפעה יש לטבע. החוץ, הפריחות, הריחות, לנשום מלוא ריאות
שמחה היא בלב ובאה מהלב
אפשר להתאהב בכל פעם מחדש
איזה קסם יש במקריות!
לקראת הפרק הבא בחיי, התקופה הזו, ובמיוחד החיבור לדליה, לימדו אותי המון ובעיקר חיברו אותי לעצמי ולדברים שחשובים לי ושבשום אופן אסור לי לוותר עליהם
14. סדרת האימונים האישיים ושיעורי הסטודיו הם המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי תודה דליה! אוהבת אותך
ענת אהובה,
איזה כיף לראות כמה צמחת מאז!
באותה מידה שהסטודיו הוא מתנה בשבילך, את מתנה לסטודיו.
אוהבת אותך מאד, דליה (הקטנה :)